אודליה מימון

לקבל ביקורת זה לא קל. עוד יותר כאשר מדובר בביקורת יומיומית. ואף יותר מכך, כאשר מדובר בביקורת מבן או בת הזוג…הניסיון הוא קשה מנשוא.

איזו מין הרגשה זאת שכל החברים עולים לכיתה א' ואילו רק אתה נשאר בגן? ובכלל, הוא מדבר כל כך הרבה על ביה"ס, ועכשיו מה נגיד לו?… אני לא רוצה שהוא יתאכזב או ירגיש חריג ושונה…

גדלתי במשפחה "קרה". משפחה שבה לא אומרים מחמאות, לא מילים טובות, וגם לא מדברים על רגשות. לאחרונה אני מרגיש שאשתי מתוסכלת מכך שאני לא מצליח להחמיא לה..

חוקרים רבים ניסו למצוא סיבות לתופעה המדאיגה, כי לאחר החגים מספר הזוגות המבקשים להתגרש, עולה. איך זה קשור לחגים? לאורחים שמגיעים? לארוחות בהם שמבלים יחד? תאוריות והשערות רבות נאספות סביב נושא זה.

תודה לאל אני אדם עם הרבה כישרונות, יש לי עבודה טובה, נדמה לי שאני גם אבא טוב ומשתדל להיות בעל טוב. למרות כל זאת אשתי לא מעריכה אותי!

"אשתי לא מרשה לי להיפגש עם חברים…" או "בעלי לא אוהב את חברה שלי". אלו תלונות שאנו שומעים לא פעם. מדוע הקשרים עם החברים, שעד החתונה היו לרוב פשוטים וטבעיים, הופכים להיות מורכבים ומחושבים?

הילד או הילדה שעונים לנו תשובות קצרות, ולא מכבירים במילים. הילד ולעיתים הנער שמעדיף לשתף חברים, אך לא אותנו, ההורים. איך פועלים נכון עם ילדים מופנים? ויותר חשוב מכך, האם ניתן לעשות שינוי במצב?

העולם שלנו מלא בכאב. אנשים הסובלים מייסורי נפש למיניהם, מכאבים של ייסורי גוף. צער על זוגיות מרוחקת, על בדידות, על קשיי פרנסה, על צער במשפחה,

מה עושים עם המילים שאין להם כיסוי במציאות? האם עדיף שלא לומר אותן בכלל? חשוב להדגיש כי כמעט תמיד המילים וההבטחות, באות מתוך רצון אמתי. אלא שהיישום במציאות מורכב וקשה הרבה יותר (מהדיבור..).

אנשים רבים מתארים קושי להתחיל לנקות ולסדר. לעיתים הפחד "מה נגלה שם…". ומה כשאנו מדברים על ניקיונה של הנפש פנימה?